1 18 Rabbi Nachman.htm

רבי נחמן מברצלב

רבי נחמן נולד במזבוז' בר"ח ניסן תקל"ב לאביו רבי שמחה נכדו של רבי נחסן מהורודנקא ולאמו נכדת הבעש"ט מרת פיגא בת אדל שהיתה ידועה "כבעלת רוח הקודש והשגה גדולה". השפעת אמו היתה ניכרת על חנוכו וביחוד גברה עליו השפעתם של שני דודיו אחי אמו; רבי משה חיים אפרים ורבי ברוך.

מילדותו נתחנך על ברכי החסידות הקיצונית, אולם בעודו צעיר לימים לא מצא סיפוק בצורת החסידות המקובלת וראה את עצמו קרוא להכניס בה שנויים ותקונים. רבי נחמן הצעיר התמיד בלמודיו היה מתבודד ומתייחד עם עצמו, עינה בצום נפשו והתפלל תוך התלהבות עצומה. כל דרכו היתה דרך ההתלהבות והסערה. מצעירותו עד ינמו האחרון. בן י"ב נשא אשה וקבע את דירתו בבית חותנו העשיר בכפר הוסאטין. כאן מצא אפשרות להשתלם בנגלה ובנסתר באין מפריע, לתת מבע לנטיות נפשו הפיוטית להתקרב אל הטבע, להתהלך ביערות לטייל בשדות ולהתבונן מקרוב בפלאי הבריאה. כעבור שנים מספר התישב במדוידבקה והתפרנס תוך דוחק ועניות. כבר כאן נהרו אליו רבים ללמוד את תורת החסידות מפיו ואף מצדיקי הדור נהגו בו כבוד רב.

בי"ח אייר תקנ"ח יצא לדרכו לארץ ישראל, אליה רבו געגוּעיו. ואחר תלאות רבות הגיע בערב ראש השנה תקנ"ט לחיפה. ננד רצונו נתפרסם ובר בואו לארץ במהירות ורבים ובתוכם מקובלים נודעים בקשו קרבתו. מסיבות בלתי ברורורו ישב בארץ אך זמן מועט ועוד בקיץ אותה שנה חזר לביתו. אולם מאז נשאר קשור בארץ בכל נימי נפשו ולא הסיח דעתו ממנה אף לרגע. בשנת תק"ם התישב בברצלב שהפכה למרכז גדול לחסידות, הוא נהג בה מלכותו ברמה ובשל דרכיו החדשות קמו עליו עוררין מבין צדיקי הדור. בגלל המחלוקת בעירו והשריפה בביתו עזב את ברצלב ובשנת חק"ע החישב באומאן. חיש מהר התגברה מחלתוֹ, מתלת השחפת, ונפטר ביום ג' ד' סוכות תקע"א. פלא כנהוג לא מצאו חסידיו יורש וממלא מקום לרבם והם הסתפקו בעליות לקברו בכל ראש השנה.

רבי נחתן כתב חבורים רבים ואחד מהם "לקוטי מוהר"ן" נתפרסם עוד בחייו. רובי תורותיו ושיחותיו נרשמו על ידי תלמידו וסופרו רבי נתן שטרנהארץ. כתביו נתפרסמו במהדורות רבות וזכו לפירושים וביאורים רחבים מאת חסידיו. בין ספריו לקוטי הלכות על ד' חלקי שלחן ערוך, לקוטי עצות לקוטי תפלות, ספר הסידות וכו' וגם אוסף של אגדות דמיוניות "ספורי מעשיות"

בחינת מלכות

יש בכל אחד מישראל בחינת מלכות. כל אחד לפי בחינתו יש לו בחינת מלכות. ויש שהוא שורר בביתו ויש שהוא מושל ביותר, וכן יש שהוא מושל על כל העולם. כל אחד לפי בחינת המלכות שיש לו בבחינת שרי מאות, שרי אלפים שרי חמישים ושרי עשרות. בחינת המלכות הזאת שיש לכל אחד הוא באתגליא ובאתכסיא. באתגליא היינו הממשלה שיש לכל אחד לפי בחינתו שהוא מושל על אלו האנשים באתגליא לפי בחינת המלכות שלו כנ"ל. וגם יש לכל אחד לפי בחינתו בחינת מלכות באתכסיא דהיינו שאף שבאתגליא נראה שאין לו שום ממשלה על אלו האנשים עם בל זה באתכסיא ובהעלם גדול הוא מושל על אלו האנשים, כי נשמתם הם תחתיו ונכנעים תחתיו. גם הבחינה של מלכות באתכסיא היה לכל אחד לפי בחינתו בבחינת שרי אלפים ושרי מאות וכו'. יש אחד שבאתגליא אין לו שום ממשלה ואף על פי כן באתכסיא והעלם גדול הוא מושל על הדור ואפילו על כל צדיקי הדור, כי כל נשמותיהם הם כולם תחת ממשלתו ומלכותו וכולם נכנעים וכפופים אלא שהוא בהעלם גדול. מגיד שיחות.

הזמן

השי"ת הוא למעלה מהזמן וזה הענין הוא באמת דבר נפלא ונעלם מאד ואי אפשר להבין זאת בשכל אנושי. אך דע שעיקר הזמן הוא רק מחמת שאין מבינים, דהיינו מחמת ששכלנו קטן כי כל מה שהשכל גדול יותר הזמן נקטן ונתבטל ביותר כי בחלום שאז השכל נסתלק ואין לו רק כח המדמה אזי ברבע שעה יכולים לעבור כל השבעים שנה כאשר נדמה בחלום שעובר והולך כמה וכמה זמנים בשעה מועטת מאד. ואח"כ כשמתעוררים מהשינה רואים שכל אלה הזמנים והשבעים שנה שעברו בחלום הוא זמן מועט מאד באמת. וזה מחמת שאח"כ בהקיץ אז חוזר השכל אליו. ואצל השכל כל אלה השבעים שנה שעברו בחלום הם רק רבע שעה אצלו רק שבעים שנה ממש הם שבעים שנה גם אצל השכל שלנו. ובאמת בשכל הגבוה למעלה משכלנו גם מה שנחשב אצלינו לשבעים שנה ממש הוא ג"כ רק רבע שעה או פחות. כי כמו שאנו רואים שיכולים לעבור שבעים שנה בחלום ובאמת אנו יודעין אח"כ בשכל שלנו שהוא רק ברבע שעה. כמו כן ממש מה שנחשב לפי שכלנו שבעים שנה ממש הוא בשכל הגבוה למעלה יותר רק רבע שעה רק שאין אנו מבינים זאת. כי גם בחלום אם היה אחד בא אצלו בשעת החלום והיה אומר לו שכל זה שנדמה לו שעוברים ימים ושנים שבאמת אינם כלום והכל הוא רבע שעה בוודאי לא היה מאמין לו כלל כי לפי הדמיון שבחלום נדמה לו שעוברים ימים ושנים ממש. כמו כן ממש אעפ"י שאצלנו לפי שכלנו נדמה שזהו זמן של שבעים שנה בשכל הגדול יותר הוא רק רבע שעה, וכן למעלה מעלה שבשכל שהוא גבוה עוד יותר למעלה גם אותו הזמן שבשכל הגבוה משכלנו אינו נחשב שם בשכל הגבוה עוד יותר, רק לזמן מועט ופחות מאד. וכן למעלה מעלה עד אשר יש שכל גבוה כל כך ששם כל הזמן כולו אינו נחשב כלל. בי מחמת גודל השכל מאד כל הזמן אפס ואין לגמרי כמו שאצלנו השבעים שנת שעוברות בחלום הן רק רבע שעה באמת כנ"ל כמו כן יש שכל למעלה משכל עד שהזמן מתבטל לגמרי. לקוטי מוהר"ן

הגוּף אוֹצר לנשמה

וצריך כל אדם לרחם מאד על בשר הגוף, להראות לו מכל הארה ומכל השגה שהנשמה משגת, שהגוף גם כן ידע מזאת ההשגה, בבחינת (ישעיהו נ"ח): "ומבשרך לא תתעלם" 'מבשרך' דיקא, שלא תעלים עיניך מלרחם על בשרך, הינו בשר גופך, כי צריכין לרחם מאד על הגוף לראות לזככו, כדי שיוכל להודיע לו מכל ההארות וההשגות שהנשמה משגת. כי הנשמה של כל אדם היא רואה ומשגת תמיד דברים עליונים מאד, אבל הגוף אינו יודע מהם, על כן צריך כל אדם לרחם מאד על בשר הגוף, לראות לזכך הגוף, עד שתוכל הנשמה להודיע לו מכל מה שהיא רואה ומשגת תמיד כנ"ל:

וכשהגוף הוא בבחינה זו, היא טובה להנשמה, שלפעמים נופלת ממדרגתה. וכשהגוף צח ואור, תוכל הנשמה להתרומם ולחזר למדרגתה על ידי הגוף, היינו, על ידי תענוגי הגוף תוכל לזכר ולעלות לתענוגים שלה, כי מאחר שהגוף גם כן טוב וכשר, אינו נלכד בהתענוגים, ועל כן תוכל הנשמה לחזר על ידי תענוגי הגוף למעלתה, לתענוגים שלה. וכן גם כן על ידי הרשימות שיש בהגוף, על ידי הארות שהאירה בו הנשמה מקדם, תוכל עתה לזכר ולעלות ולחזר למדרגתה. וזה בחינת (איוב י"ט): "מבשרי אחזה אלוה", 'מבשרי' דיקא, הינו על - ידי בשר הגוף 'יחזה אלוה', הינו השגות אלקות; הינו, שהאדם בגופו יראה ויחזה השגות עליונות שהנשמה משגת תמיד כנ"ל. אבל כשיש להגוף עזות מבחינת "והכלבים עזי נפש", אין הנשמה יכולה לסמך עצמה ולהתקרב אל הגוף להודיע לו מההשגות שלה, כי תוכל ללכד בתקף ועזות הגוף, מה שהגוף עז וחזק בהתאוות. וצריך לזה עזות דקדשה הינו קולות הנ"ל, שעל ידי זה משבר עזות הגוף. כי 'אנחה שוברת גופו של אדם' (ברכות נ"ח:), וכשמשבר עזות ותקיפות הגוף, על ידי זה תוכל הנשמה להתקרב עצמה אל הגוף, כי לא תהיה נלכדת. לקו"מהר"ן כ"ב שם:

החלל הפנוּי

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני יי וכו'. הנני מביא מחר ארבה בגבולך (שמות י) [א:א] כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם על מי היה מראה רחמנותו. ועל כן ברא את כל הבריאה מתחלת האצילות, עד סוף נקדת המרכז של עולם הגשמי, כדי להראות רחמנותו. וכאשר רצה השם יתברך לברא את העולם, לא היה מקום לבראו מחמת שהיה הכל אין סוף. על - כן צמצם את האור לצדדין, ועל ידי הצמצום הזה נעשה חלל הפנוי. ובתוך החלל הפנוי הזה, נתהוו כל הימים והמדות, שהם בריאת העולם (כמו שכתוב בעץ - חיים בתחלתו:) וזה החלל הפנוי, היה מכרח לבריאת העולם. כי בלתי החלל הפנוי, לא היה שום מקום לבריאת העולם כנ"ל. וזה הצמצום של החלל הפנוי, אי אפשר להבין ולהשיג, כי אם לעתיד לבוא. כי צריך לומר בו שני הפכים, יש ואין. כי החלל הפנוי הוא על - ידי הצמצום, שכביכול צמצם אלקותו משם, ואין שם אלקות כביכול, כי אם לא כן אינו פנוי, והכל אין סוף, ואין מקום לבריאת העולם כלל. אבל באמת לאמתו, בודאי אף - על - פי - כן יש שם גם כן אלקות, כי בודאי אין שום דבר בלעדי חיותו. ועל - כן אי אפשר להשיג כלל בחינת חלל הפנוי, עד לעתיד לבוא:

ב] ודע, שיש שני מיני אפיקורסית. יש אפיקורסית, שבא מחכמות חיצוניות, ועליו נאמר (אבות פרק ב): 'ודע מה שתשיב לאפיקורוס'. כי האפיקורסית הזאת יש עליה תשובה, כי זאת האפיקורסית בא מחכמות חיצוניות, שהם באים ממותרות, מבחינות שבירת כלים. כי מחמת רבוי האור נשתברו הכלים, ומשם נתהוו הקלפות כידוע. וחכמות חיצוניות באים משם, הינו משבירת כלים, ממותרות פסלת הקדשה. כמו אצל האדם, יש כמה מיני מותרות ופסלת, כגון צפרנים ושער וזעה, ושאר פסלת ומותרות, כן כל חכמה חיצונה בא ממותרות ופסלת ידועה של הקדשה, וכן כשוף בא ממותרות ופסלת ידוע. ועל כן מי שנופל לאפיקורסית הזאת, אף שבודאי צריך לברח ולהמלט משם. אך אף - על - פי - כן מי שנופל לשם, אפשר לו למצא הצלה לצאת משם. כי יוכל למצא שם את השם יתברך, אם יבקשהו וידרשהו שם. כי מאחר שהם באים משבירת כלים, יש שם כמה ניצוצות הקדשה, וכמה אותיות שנשברו ונפלו לשם כידוע. ועל - כן יוכל למצא שם אלקות ושכל, לישב הקשיות של האפיקורסית הזאת הבא מחכמות חיצוניות, שהם באים ממותרות משבירת כלים, כי יש שם חיות אלקות, הינו שכל ואותיות שנשברו ונפלו לשם. ועל כן האפיקורסית הזאת יש עליה תשובה, ועליו נאמר ודע מה שתשיב לאפיקורוס:

אבל יש עוד מין אפיקורסית, והם החכמות שאינם חכמות. אלא מחמת שהם עמקים ואינם משיגים אותם, ומחמת זה נראים כחכמות. כמו למשל כשאחד אומר סברא שקר בגמפ"ת [גמרא, פרוש רש"י, תוספות], ומחמת שאין למדן לישב הקשיא שבא על - ידי סברא זו, על - ידי - זה נדמה שאמר סברא וחכמה גדולה, אף שבאמת אינו סברא כלל. כן יש כמה מבוכות וקשיות אצל המחקרים, שבאמת אינם שום חכמה, והקשיות בטלים מעקרא. אך מחמת שאין בהשכל אנושי לישבם, על - ידי - זה נדמים לחכמות וקשיות. ובאמת אי אפשר לישב אלו הקשיות, כי אלו הקשיות של אפיקורסית הזאת, באים מחלל הפנוי, אשר שם בתוך החלל הפנוי אין שם אלקות כביכול. ועל כן אלו הקשיות הבאים משם, מבחינת חלל הפנוי, אי אפשר בשום אפן למצא להם תשובה, הינו למצא שם את השם יתברך. כי אלו היה מוצא שם גם כן את השם יתברך, אם - כן לא היה פנוי, והיה הכל אין סוף כנ"ל. ועל כן על האפיקורסית הזאת, נאמר (משלי ב): "כל באיה לא ישובון". כי אין שום תשובה על האפיקורסית הזאת, מאחר שבא מחלל הפנוי, שמשם צמצם אלקותו כביכול:

רק ישראל על ידי אמונה עוברים על כל החכמות, ואפלו על האפיקורסית הזאת הבא מחלל הפנוי. כי הם מאמינים בהשם יתברך בלי שום חקירה וחכמה, רק באמונה שלמה. כי השם יתברך 'ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין' (ב). נמצא שהוא כביכול בתוך כל העולמות, וסביב כל העולמות. וצריך להיות הפרש כביכול, בין המלוי והסבוב. שאם לאו, אם כן הכל אחד. אך על - ידי בחינת החלל הפנוי, שמשם צמצם אלקותו כביכול, ובתוכו ברא את כל הבריאה. נמצא שהחלל הפנוי מקיף את כל העולם, והשם יתברך שהוא סובב כל עלמין, מסבב גם על החלל הפנוי. ועל כן שיך לומר ממלא כל עלמין, הינו כל הבריאה, שנברא בתוך החלל הפנוי. וגם סובב כל עלמין, הינו שמסבב גם על החלל הפנוי. ובאמצע מפסיק החלל הפנוי, שכביכול צמצם משם אלקותו.

והנה על - ידי אמונה, שמאמינים שהשם יתברך ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. ומאחר שהוא סובב כל עלמין, אם - כן שגם החלל הפנוי בעצמו נתהוה מחכמתו יתברך. ובודאי באמת לאמתו יש שם אלקותו יתברך, רק שאי אפשר להשיג זאת, ולמצא שם השם יתברך כנ"ל. על - כן הם עוברים על כל החכמות והקשיות והאפיקורסית הבא משם מחלל הפנוי, כי יודעים שבודאי אי אפשר למצא להם תשובה. כי אם היה מוצא עליהם תשובה, הינו שהיה מוצא בהם את השם יתברך, אם - כן לא היה חלל הפנוי, ולא היה אפשר להתהוות הבריאה. אבל באמת לאמתו, בודאי יש עליהם תשובה, ובודאי יש שם אלקותו יתברך. אבל על - ידי חקירות נשקעים שם, כי אי אפשר למצא שם את השם יתברך, מאחר שהוא בחינת חלל הפנוי. רק צריכין להאמין שהשם יתברך סובב גם עליו, ובודאי באמת גם שם יש אלקותו יתברך:

ועל - כן ישראל נקראים עבריים, על - שם שהם עוברים באמונתם על כל החכמות. ואפלו על החכמות שאינם חכמות, הינו האפיקורסית השנית הבא מחלל הפנוי כנ"ל. ועל - כן השם יתברך נקרא "אלקי העבריים" (שמות ג), מלשון (יהושע כ"ד): "עבר הנהר" (ג). 'לשון צדדין'. הינו שאלקותו מסבב גם על החלל הפנוי, הבא על - ידי הצמצום, שצמצם האור לצדדין. ועל - כן ישראל נקראים עבריים, שעל - ידי אמונתם שמאמינים שהשם יתברך אלקי העבריים כנ"ל, הם עוברים על כל החכמות, ועל מה שאינם חכמות, הינו האפיקורסית השנית כנ"ל. ועל - כן בודאי מזה האפיקורסית השנית, בודאי צריך לזהר יותר ויותר, לברח ולהמלט משם, לבלי לעין ולהביט בדבריהם כלל, כי, חס ושלום, בודאי ישקע שם, כי עליו נאמר: "כל באיה לא ישובון" וכו' כנ"ל:

[ג] אך דע, אם יש צדיק גדול שהוא בחינת משה, הוא צריך דוקא לעין בדברי האפיקורסית אלו. ואף שאי אפשר לישבם כנ"ל, על כל זה על - ידי עיונו שמעין שם, הוא מעלה משם כמה נשמות שנפלו ונשקעו בתוך האפיקורסית הזאת. כי אלו המבוכות והקשיות של האפיקורסית הזאת הבא מחלל הפנוי, הם בבחינת שתיקה, מאחר שאין עליהם שכל ואותיות לישבם כנ"ל. כי הבריאה היתה על - ידי הדבור, כמו שכתוב (תהלים ל"ג): "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם". ובהדבור יש חכמה, כי כלל הדבור הוא רק חמשת מוצאות הפה, ועל ידם נתהוו כל הדברים של כל הבריאה, וכמו שכתוב (שם ק"ד): "כלם בחכמה עשית". והדבור הוא הגבול של כל הדברים, כי הגביל חכמתו בהאותיות, שאותיות אלו הם גבול לזה, ואותיות אלו הם גבול לזה:

אבל בהחלל הפנוי שהוא מקיף כל העולמות כנ"ל, והוא פנוי מכל כביכול כנ"ל, אין שם שום דבור, ואפלו שכל בלא אותיות כנ"ל. ועל כן המבוכות הבאים משם, הם בבחינת שתיקה. וכמו שמצינו במשה (מנחות כ"ט): 'כששאל על מיתת רבי עקיבא, זו תורה וזה שכרה. השיבו לו: שתק, כך עלה במחשבה'. הינו שאתה צריך לשתק, ולבלי לשאל תשובה ותרוץ על קשיא זו. כי כך עלה במחשבה, שהוא למעלה מן הדבור. על - כן אתה צריך לשתק על שאלה זו, כי הוא בבחינות עלה במחשבה, שאין שם דבור לישב אותה. וכמו כן אלו הקשיות והמבוכות שבאים מחלל הפנוי, שאין שם דבור ולא שכל כנ"ל, על - כן הם בבחינת שתיקה, וצריך רק להאמין ולשתק שם. ועל - כן אסור לכנס ולעין בדברי האפיקורסית והמבוכות אלו, כי - אם צדיק שהוא בחינת משה. כי משה הוא בחינת שתיקה, בבחינות שנקרא: "כבד פה" (שמות ד), בחינת שתיקה, שהוא למעלה מן הדבור. ועל - כן הצדיק שהוא בחינות משה, בחינות שתיקה, יכול לעין בדברי המבוכות אלו, שהם בחינות שתיקה כנ"ל. וצריך דוקא לעין, כדי להעלות הנשמות שנפלו לשם כנ"ל:

[ד] ודע, כי מחלקת היא בחינות בריאת העולם. כי עקר בריאת העולם, על - ידי חלל הפנוי כנ"ל, כי בלא זה היה הכל אין סוף, ולא היה מקום לבריאת העולם כנ"ל. ועל - כן צמצם האור לצדדין, ונעשה חלל הפנוי, ובתוכו ברא את כל הבריאה, הינו הימים והמדות, על - ידי הדבור כנ"ל, "בדבר ה' שמים נעשו" וכו'. וכן הוא בחינת המחלוקות, כי אלו היו כל התלמידי - חכמים אחד, לא היה מקום לבריאת העולם. רק על ידי המחלקת שביניהם, והם נחלקים זה מזה, וכל אחד מושך עצמו לצד אחר, על ידי זה נעשה ביניהם בחינות חלל הפנוי, שהוא בחינות צמצום האור לצדדין, שבו הוא בריאת העולם על ידי הדבור כנ"ל:

כי כל הדברים שכל אחד מהם מדבר, הכל הם רק בשביל בריאת העולם שנעשה על ידם בתוך החלל הפנוי שביניהם. כי התלמידי - חכמים בוראים את הכל על ידי דבריהם. כמו שכתוב (ישעיה נ"א): "ולאמר לציון עמי אתה" 'אל תקרי עמי אלא עמי, מה אנא עבדי שמיא וארעא במלולי אף אתם כן' (כמו שכתוב בזהר בהקדמה דף ה): אך צריך לזהר שלא לדבר יותר מדי, רק כפי צרך בריאת העולם לא יותר. כי על ידי רבוי האור, שלא היו הכלים יכולים לסבל רבוי האור, נשתברו, ומשבירת הכלים היה התהוות הקלפות. כן אם אחד מרבה לדבר, מזה גורם התהוות הקלפות. כי הוא בחינת רבוי האור, שעל - ידי - זה היו שבירת הכלים, שעל - ידי - זה התהוות הקליפות:

וזה פרוש המשנה (אבות פרק א): כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ולא המדרש הוא העקר, אלא המעשה, וכל המרבה דברים מביא חטא'. 'כל ימי גדלתי בין החכמים וכו'. בין החכמים, הוא בחינת חלל הפנוי, שנתהוה ונעשה בין החכמים, על ידי הפרוד והמחלקת שיש ביניהם כנ"ל. וזה 'בין החכמים' דיקא, הינו שיש פרוד ומחלקת ביניהם. כי אם היו כלם אחד, אין שיך לומר בין החכמים. ועל - ידי המחלקת נעשה בחינות חלל הפנוי, ובתוך החלל הפנוי הזה נעשה בריאת העולם, הינו הימים והמדות:

וזה כל ימי גדלתי, שהייתי מגדל ימי ומדותי, שהוא בחינת בריאת העולם. בין החכמים, בין החכמים דיקא, בתוך החלל הפנוי כנ"ל, כי שם נעשה כל הבריאה כנ"ל. וזה גדלתי, שהגדלתי ימי ומדותי, מקטנות לגדלות. וזה שקראם ימי, כי הם ימים שלו, כי הוא בורא את העולם וכו' כנ"ל. וזה ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, כי שם בחלל הפנוי אין טוב משתיקה כנ"ל. כי אסור לכנס לשם, כי - אם מי שהוא בבחינות שתיקה, בחינת משה כנ"ל. וזה שאמר: 'כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי וכו', כי על ידי שאחז במדרגה זו, בבחינת שתיקה, כמו שאמר: שאין טוב משתיקה, על - כן היה מגדל ימיו ומדותיו שם בחלל הפנוי. כי אסור לכנס לשם, כי - אם מי שהוא בבחינות שתיקה כנ"ל. וזה ולא המדרש הוא העקר אלא המעשה, וכל המרבה דברים מביא חטא. כי כל מדרשם ודבריהם שאלו החכמים מדברים, אין העקר המדרש בלבד, אלא המעשה, שיעשו ויבראו על ידי דבריהם את העולם כנ"ל, אל תקרי עמי אלא עמי כנ"ל. אך 'כל המרבה דברים מביא חטא', כי מרבוי האור נתהוו הקליפות כנ"ל:

[ה] ודע, שעל ידי הנגון של הצדיק, שהוא בחינת משה, הוא מעלה את הנשמות מן האפיקורסית הזאת של החלל הפנוי שנפלו לשם. כי דע, שכל חכמה וחכמה שבעולם, יש לה זמר ונגון מיחד. שזה הזמר מיחד לחכמה זו, ומזה הזמר נמשכת החכמה הזאת. וזה בחינות (תהלים מ"ז): "זמרו משכיל", שכל שכל וחכמה יש לו זמר ונגון. ואפלו חכמת האפיקורסית, יש לה נגון וזמר המיחד לחכמה האפיקורסית. וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (חגיגה ט"ו:) 'אחר מה הוי בה זמרא יוני לא פסק מפמה, וכשהיה קם מבית המדרש, כמה ספרי מינין נופלין ממנו', כי זה תלוי בזה, כי על ידי זמר הנ"ל שלא פסק מפיו, על ידי זה היו הספרי מינין נופלין ממנו, כי זה הזמר היה מיחד לזה האפיקורסית והמינות שהיה לו. נמצא כל חכמה וחכמה לפי בחינתה ומדרגתה, כן יש לה זמר ונגון השיך ומיחד אליו:וכן ממדרגה למדרגה, כי בחינת החכמה שבמדרגה היותר עליונה, יש לה זמר ונגון יותר עליון לפי בחינתה. וכן למעלה מעלה עד ראשית נקדת הבריאה שהיא תחילת האצילות, ושם אין למעלה ממנה. ואין מקיף לאותה חכמה שיש שם, כי - אם אור האין - סוף המקיף לחלל הפנוי, שבתוכו כל הבריאות והחכמות. ובודאי גם שם יש בחינת חכמה, אך החכמה שיש שם באור אין סוף, אי אפשר לידע ולהשיג אותה. כי אין סוף הוא השם יתברך בעצמו, וחכמתו אי אפשר להשיג כלל. ואין שם רק בחינת אמונה, שמאמינים בו יתברך שאורו האין סוף מסבב כל עלמין ומקיף הכל: ואמונה, יש לה גם כן זמר ונגון המיחד לאמונה. וכמו שאנו רואים שאפלו אמונות עכו"ם בדברי טעותם, יש לכל אמונה של עכו"ם נגון מיחד, שמזמרין בו ועורכין בו בבית תפלתם. כן להפך בקדשה, כל אמונה יש לה זמר ונגון. ואותו הזמר המיחד לאמונה הנ"ל, שהוא אמונה העליונה מכל המיני חכמות ואמונות שבעולם, הינו אמונה בהאור אין סוף עצמו הסובב כל עלמין כנ"ל, אותו הזמר הוא גם כן למעלה מכל הנגינות וזמירות שבעולם, השיכים לכל חכמה ואמונה. וכל הזמירות והנגונים של כל החכמות, נמשכין מזה הזמר והנגון, שהוא למעלה מכל הזמירות והנגונים של כל החכמות. כי הוא הזמר השיך להאמונה בהאור אין סוף עצמו, שהוא למעלה מן הכל:

ולעתיד לבוא "שיהפך לכל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה'" (צפניה ג), והכל יאמינו בו יתברך, אז יתקים (שיר השירים ד): "תבואי תשורי מראש אמנה". 'מראש אמנה' דיקא, הינו בחינת אמונה עליונה זו הנ"ל, שהוא ראש לכל האמונות כנ"ל. וזה 'תשורי' דיקא, הינו הנגון והזמן השיך לראש אמונה זו כנ"ל. ולבחינת זמר של אמונה העליונה הזאת, אין מי שיזכה, כי אם צדיק הדור, שהוא בחינת משה. שהוא במדרגת אמונה זו, שהוא בחינת שתיקה, בחינת 'שתק כך עלה במחשבה' הנ"ל, הינו שהיא עדין למעלה מהדבור כנ"ל. כי משה הוא בחינות שתיקה כנ"ל

וזה (שמות ט"ו): "אז ישיר משה", ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סנהדרין צ"א:) 'שר לא נאמר, אלא ישיר', מכאן לתחית המתים מן התורה, שעתיד משה לשיר לעתיד לבוא גם כן. כי כל השירות, בין של עולם הזה בין של לעתיד לבוא, הוא רק אצל משה, שהוא בחינת שתיקה. שזכה לזמר ששיך לאמונה העליונה על הכל, ששם נכללין כל הזמירות, כי כלם נמשכים ממנה. וזה שפרש רש"י: 'ישיר', יו"ד על - שם המחשבה נאמרה. הינו בחינות 'כך עלה במחשבה' הנ"ל, בחינות משה, בחינות שתיקה כנ"ל. ועל כן על ידי נגון של הצדיק, שהוא בחינות משה כנ"ל, על ידי זה עולים ויוצאים כל הנשמות שנפלו בתוך האפיקורסית של חלל הפנוי. כי נגונו הוא בבחינות 'ראש אמונה', הינו אמונה העליונה על הכל, שעל ידי נגון ואמונה זו נתבטלים כל האפיקורסית. ונכללים ונתבטלים כל הנגונים בתוך הנגון הזה, שהוא למעלה מן הכל, שממנו נמשכים כל הנגונים כנ"ל:

[ו] וזה, ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי וכו'. פרעה הוא בחינות חלל הפנוי. כי פרעה לשון בטול, מלשון (שמות ה): "תפריעו את העם", וגם פרעה לשון התגלות. הינו בחינת חלל הפנוי, שהוא בטל ופנוי מכל, ובתוכו התגלות כל הבריאה כנ"ל. ושם בחלל הפנוי יש כבדות לב, כי אי אפשר להשיג בחינות החלל הפנוי כנ"ל. וכל החכמות הבאים משם, יש בהם כבדות לב, שנשארים בקשיא על השם יתברך, ואי אפשר למצא שם השם יתברך, מחמת שפנה אלקותו משם כביכול, כדי שתוכל הבריאה להתהוות כנ"ל. ועל כן: "ויאמר ה' אל משה בא" וכו'. שמשה דיקא, יבוא אל פרעה, בחינות החלל הפנוי, כי אסור לכנס לשם כי אם בחינות משה כנ"ל, כי אי אפשר למצא שם את השם יתברך כנ"ל:

[ז] וזה, ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי וכו'. פרעה הוא בחינות חלל הפנוי. כי פרעה לשון בטול, מלשון (שמות ה): "תפריעו את העם", וגם פרעה לשון התגלות. הינו בחינת חלל הפנוי, שהוא בטל ופנוי מכל, ובתוכו התגלות כל הבריאה כנ"ל. ושם בחלל הפנוי יש כבדות לב, כי אי אפשר להשיג בחינות החלל הפנוי כנ"ל. וכל החכמות הבאים משם, יש בהם כבדות לב, שנשארים בקשיא על השם יתברך, ואי אפשר למצא שם השם יתברך, מחמת שפנה אלקותו משם כביכול, כדי שתוכל הבריאה להתהוות כנ"ל. ועל כן: "ויאמר ה' אל משה בא" וכו'. שמשה דיקא, יבוא אל פרעה, בחינות החלל הפנוי, כי אסור לכנס לשם כי אם בחינות משה כנ"ל, כי אי אפשר למצא שם את השם יתברך כנ"ל:

וזה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו. עבדים, הם בחינות ההקדמות של כל החכמות. כי כל חכמה יש לה הקדמות, והם נקראים עבדים ומשמשים להחכמה. הינו שכל החכמות וההקדמות הבאים משם מחלל הפנוי, יש בהם כבדות לב, שנשארים בקשיא כנ"ל. וזהו למען שתי אתתי אלה בקרבו, הינו שמה שהכבדתי את לבו וכו', שאי אפשר למצא שם את השם יתברך, זה היה "למען שיתי" וכו', כדי שאשית בקרבו האותיות של הבריאה, הינו כדי שתוכל הבריאה להתהוות שם בתוך החלל הפנוי, שצמצם ופנה אלקותו משם כביכול. כי אם לא היה מצמצם אלקותו משם, לא היה מקום לבריאה כנ"ל. וזה ולמען תספר וכו', כי שם בתוך הבריאה שנתהוה בתוך חלל הפנוי, שם תוכל לספר ולדבר, כי יש שם אותיות ודבור, שעל ידם נתהוה הבריאה כנ"ל:

וזה באזני בנך ובן בנך, כי עקר כלל הבריאה היתה בשביל רחמנותו כנ"ל, והבריאה היתה על ידי הדבור כנ"ל. נמצא שבכל דבר שנברא בתוך החלל הפנוי, יש שם צמצום רחמנותו. כי השם יתברך צמצם רחמנותו, וברא את הדבר הזה, בתבנית ודמות הזה, כפי הרחמנות שלו. שמדת רחמנותו יתברך חיבה, שזה הדבר יהיה כך. כי הרחמנות שרש כל הבריאה, כי הכל נברא כדי לגלות רחמנותו כנ"ל. וזה:

"ולמען תספר באזני בנך ובן בנך" 'עד כאן רחמי האב על הבן' (ד). (כמו שפרש רש"י בראשית כ"א על פסוק: "אם תשמר לי ולניני ולנכדי"). כי במה שהוא אחר הבריאה, שם תוכל לספר ולדבר, ולהשיג צמצום רחמנותו שיש בכל דבר. עד כאן רחמי האב וכו', הינו שבדבר הזה יש כל כך רחמנות, ובדבר הזה יש כל כך רחמנות:וזה את אשר התעללתי במצרים וכו', זה בחינת הקלפות שבאים מרבוי האור משבירת כלים. כי 'התעללתי', פרש רש"י:'שחקתי'. הינו שעשיתי שחוק ועוללות בעולם, הינו בחינת הקלפות, שהן כנגד הקדשה רק כמו מי שמדמה ומשחק ומעקם עצמו לחברו, כי הם רק כקוף המשחק ומדמה עצמו לאדם (ה). וזהו ואת אתתי אשר שמתי בם, כי יש שם אותיות, כי הם באים מרבוי אור, משבירת כלים כנ"ל. על כן וידעתם כי אני ה'. כי שם תוכלו להכיר את ה', כי יש שם ניצוצי הקדשה ואותיות כנ"ל. הינו, שאפלו בתוך בחינת השחוק, בחינת הקלפות, הינו בחינת אפיקורסית הראשונה, שבא מבחינת רבוי אור כנ"ל, גם שם תוכל להכיר את ה'. כי עליו נאמר: 'ודע מה שתשיב לאפיקורוס' כנ"ל. כי אפשר למצא שם אותיות וניצוצות לישבם, כי הם באים משבירת כלים כנ"ל:וזה, ויבא משה אל פרעה וכו', הנני מביא מחר ארבה בגבולך. מחר, הוא בחינת לעתיד לבוא, כי מחר לקבל שכר (ערובין כ"ב):

בחינת (בראשית ל): "וענתה בי צדקתי ביום מחר", הינו בחינת קבול השכר לעתיד לבוא, ואז יבינו בחינת החלל הפנוי שהוא על ידי הצמצום, איך אפשר להיות, שבאמת יש שם אלקות, ואף - על - פי - כן הוא חלל הפנוי כנ"ל. וזהו בעצמו הקבול שכר, כי עקר הקבול שכר לעתיד הוא, שישיגו השגות, ויבינו מה שהיה אי אפשר להבין בעולם הזה. ואז ידעו שהחלל הפנוי הוא בבחינת ארבה, כההוא קמצא דלבושה מנה ובה (בראשית רבה פרשה כ"א), (כמובא בכל ספרי קבלה שזהו בחינת סוד חלל הפנוי). לבוש, הוא בחינת הצמצום של חלל הפנוי, שעל ידו בחינת הלבושין יבינו שהוא מנה ובה, שבאמת יש שם אלקות. ואף על פי כן הוא בחינת לבוש, בחינת צמצום, בחינת חלל הפנוי:

וזה בחינת: "וענתה בי צדקתי ביום מחר". 'צדקתי', בחינת לבושין, בחינת (איוב כ"ט): "צדק לבשתי". שאז ביום מחר, שיהיה הקבול שכר, יתגלה סוד בחינות הלבושין, בחינת הצמצום של החלל הפנוי כנ"ל. כי אז יתגלה ראש אמנה הנ"ל, בחינת: "תבואי תשורי מראש אמנה" הנ"ל, בחינת הנגון העליון של ראש אמונה הנ"ל, שעל - ידו נתבטל כל המבוכות של חלל הפנוי כנ"ל. וזה הנני מביא מחר ארבה, ראשי - תבות אכן רוח הוא באנוש (איוב ל"ב): בחינת נגינה, שהוא בחינת רוח. הינו, שאז יתגלה הנגון והזמר של ראש אמונה כנ"ל, ועל - ידו יתבטלו כל האפיקורסית, אפלו של חלל הפנוי כנ"ל:

המוחין של ארץ"ישראל

דע כי יש מוחין של ארץ ישראל ויש מוחין של חוץ לארץ. גם המוֹחען שלוּץ לארץ מקבלים ויונקים מהמוחין של ארץ. והחכמה היא בארץ ישראל. וכל אחד ישראל יש לו חלק בארץ ישראל בי אחד כפי חלקו שיש לו בארץ ישראל כן הוא מקבל ויונק מהמוחין של ארץ ישראל. שם.

לשון הקודש והשבת

שלימות הדבור הוא בחינת לשון הקודש כי כל לשונות העמים הן חסרות ואין להן שלמות כי נקראין לשון עלגים ואין שלימות רק ללשון הקודש. לשון הקודש מקושרת לשבת בבחינת ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של הול, כבחינת בה תברכו בלשון הקודש. שבלה"ק נכללה ברכה וקדושה כמו שכתוב ויברך ויקדש ועל כן על ידי שלשון הקודש מקושר לשבת על כן על ידי שלימות הדיבור שהוא בחינת לשון הקודש עי"ז ממשיכין השמחה של שבת לששת ימי החול. ימי החול הם בחינת עצבות ואפילו המצוות שעושין בימי חול הן בבחינת עצבות. שם.

בעל השדה

ויאמר בעז אל רות, הלא שמעת בתי, אל תלכי ללקט בשדה אחר, וגם לא תעבורי מזה וכו'. עיניך בשדה אשר יקצרון, והלכת אחריהן, הלוא צויתי את הנערים לבלתי נגעך. וצמת, והלכת אל הכלים ושתית, מאשר ישאבון הנערים (רות ב):

]א] דע, כי יש שדה, ושם גדלים אילנות ועשבים יפים ונאים מאד. וגדל יקר יפי השדה וגדוליו אי אפשר לספר, אשרי עין ראתה זאת. ואילנות ועשבים, הם בחינת נשמות קדושות הגדלים שם. ויש כמה וכמה נשמות ערמות, שהם נעים ונדים מחוץ לשדה, וממתינים ומצפים על תקון, שיוכלו לשוב ולכנס אל מקומם. וגם אפלו נשמה גדולה, שבה תלויים כמה נשמות, לפעמים כשהיא יוצאת לחוץ, קשה לה לחזר לשם. והם כלם מבקשים ומצפים על בעל השדה, שיוכל להתעסק בצרך תקונם. ויש נשמה, שתקונה על - ידי מיתה של אחד, או על - ידי מצוה ועבודה של אחד:

ומי שרוצה לחגר מתניו, להכניס עצמו להיות הוא הבעל השדה, צריך להיות איש אמוד ותקיף, וגבור חיל, וחכם, וצדיק גדול מאד. כי צריך להיות אדם גדול ומפלג במעלה מאד. ויש אחד, שאינו יכול לגמר הענין כי אם עם מיתתו. ואפלו לזה צריך להיות גדול מאד, כי יש כמה וכמה גדולים, שאפלו עם מיתתם לא יועילו. רק אם יש אדם גדול ומפלג במעלה מאד מאד, יכול לגמר מה שצריך בחיים חיותו. כי הרבה יסורין ודברים קשים עוברין עליו, אך על ידי גדלותו ומעלתו עובר על כלם, ועושה פעלות השדה כמו שצריך: וכשזוכה לתקן הנשמות ולהכניסם, אזי טוב ויפה מאד להתפלל, כי אזי התפלה על תקונה: וזה הבעל השדה, הוא משגיח ומשתדל תמיד להשקות האילנות ולגדלם, ובשאר תקוני השדה. ולהרחיק האילנות זה מזה הרחקה הראוי, שלא יכחיש אחד את חברו. כי לפעמים צריך להראות למקרב גדול הרחקה גדולה, כדי שלא יכחיש את חברו:

]ב] ודע, שכשהנשמות עושין פרות שעושין רצונו של מקום. אזי מאירין עיני בעל השדה, ויכולין להיות צופין ורואין במקום שצריך. וזה בחינת (במדבר כ"ג): "שדה צופים". אבל כשאין עושין רצונו יתברך, חס ושלום, אזי נתחשכים עיניו, חס ושלום. וזה בחינת: "שדה בוכים" (אהלות פרק י"ח מעד קטן ה: עין שם), כי בכי הוא קלקול הראות, כמו שכתוב (קהלת י"ב): "ושבו העבים אחר הגשם", ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קנ"א:): 'זה הראות שהולך אחר הבכי'. וכשעיניו מאירות וצופות, בבחינות 'שדה צופים' הנ"ל, אזי יכול להסתכל בכל אחד ואחד, להביאו אל התכלית. הינו שיכול להסתכל בהדבור של כל אחד, אם אינו על תקונו בשלמות, מחמת שרחוק מהתכלית עדין, אזי הוא מביאו אל התכלית, ואז הדבור כהגן בשלמות:

כי כל דבור ודבור הוא עולם מלא, וכשאדם עומד להתפלל, ומדבר דבורי התפלה, אזי הוא מלקט ציצים ופרחים ושושנים נאים. כאדם ההולך בשדה, ומלקט שושנים ופרחים נאים אחת לאחת, עד שעושה אגדה אחת. ואחר - כך מלקט עוד אחת לאחת ועושה אגדה אחרת ומחברם יחד, וכן הולך ומלקט ומקבץ כמה וכמה אגדות יפים ונאים. כמו כן הוא הולך בתפלה מאות לאות, עד שמתחברים כמה אותיות, ונעשה מהם דבור. וכן עושה בתבות שלמות, ואחר - כך נתחברין שתי התבות. ואחר - כך הולך ומלקט יותר, עד שגומר ברכה אחת. ואחר - כך מלקט יותר ויותר, והולך מאבות לגבורות, ומגבורות לקדשות, וכן הולך להלן יותר. מי יפאר גדל פאר הלקוטים והקבוצים, שאדם מלקט ומקבץ בדבורי התפלה:

וכשהדבור יוצא, והדבור הוא יוצא מהנפש, כמו שכתוב (בראשית ב): "ויהי האדם לנפש חיה", ותרגומו: 'לרוח ממללא'. והדבור בא ונשמע לאזניו, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ט"ו) 'השמע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך'. אזי הדבור מבקש ומתחנן מהנפש, לבל תפרד ממנו. ותכף כשיוצא אות ראשונה, כגון אות בי"ת מתבת ברוך, אזי מבקש ומתחנן מהנפש לבל תפרד ממנו. כי איך תוכל להתפרד ממני, לגדל ההתקשרות והאהבה שיש בינינו. כי אתה רואה את יקר יפיי וזיוי והדרי ותפארתי, ואיך תוכל לנתק עצמך ממני ולפרד מאתי. הן אמת, שאתה צריך לילך יותר, כדי ללקט עוד סגלות יקרות וחמודות גדולות, אבל איך תוכל לפרד ממני ולשכח אותי, על כל פנים תראה שבכל מקום שתלך ותבוא לשם לא תשכח אותי, ולא תפרד ממני. מכל שכן כשגומר תבה אחת, אזי כל התבה מבקשת כל הנ"ל. ומלפפת ומחבקת אותו, ואינה מנחת אותו לילך מאתה כנ"ל:

ובאמת הוא צריך ומכרח לדבר עוד הרבה דבורים, וכמה ברכות וענינים עד גמר התפלה. על כן הכלל שצריך לעשות אחד מכל התפלה כלה. ובכל דבור שמדבר, יהיה נמצא שם כל הדבורים של התפלה ומהתחלת התפלה עד הסוף יהיה הכל אחד. וכשעומד בהדבור האחרון של התפלה, יהיה עדין עומד בתבה ראשונה של התפלה. כדי שעל - ידי - זה יוכל להתפלל כל התפלה כלה, ואף - על - פי - כן לא יתפרד אפלו מאות ראשונה של התפלה:

]ג] ודע, שבחינה זו, הינו בחינת אחד, זה הוא בחינת התכלית. כמו שכתוב (זכריה י"ד): "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". 'וביום ההוא', הינו התכלית. והוא בחינת כלו טוב, כי אחד הוא כלו טוב. כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (פסחים נ) על פסוק זה: "ביום ההוא יהיה ה' אחד" וכו', 'אטו האדנא לאו אחד הוא, אלא האדנא מברכין על הרעה: 'דין אמת', ועל הטובה: 'הטוב והמיטיב', אבל לעתיד יברכו על הכל הטוב והמיטיב'. נמצא, שבחינת אחד הוא התכלית. והוא כלו טוב, כי התכלית הוא כלו טוב. כי אפלו כל הצרות והיסורין והרעות העוברין על האדם, חס ושלום, אם יסתכל על התכלית, בודאי אינם רעות כלל, רק טובות גדולות. כי בודאי כל היסורין באים בכונה מהשם יתברך לטובתו, אם להזכירו שישוב בתשובה, אם למרק עוונותיו. ואם כן היסורין הם טובות גדולות, כי כונת השם יתברך הוא בודאי רק לטובה. נמצא, שבכל הרעות והיסורין שיש לאדם, חס ושלום, אם יסתכל על התכלית, הינו כונת השם יתברך, לא יהיה לו יסורין כלל. רק אדרבא יתמלא שמחה, מגדל רב הטובה שיסתכל בתכלית היסורין הללו. כי התכלית הוא כלו טוב. כלו אחד כנ"ל. ובאמת אין שום רע בעולם, רק כלו טוב: לקוּטי מהר"ן ס"ה

גדלות המאמין

טוב יותר להיוֹת פתי יאמין לכל דבר דהיינו להאמין אפילו בשטותים ושקרים כדי להאמין גם בהאמת מלהיות חכם ולכפור בכל ח"ו, דהיינו לכפור בשטותים ושקרים ועי"ז נעשה הכל ליצנות אצלו וכופר גם בהאמת ח"ו. מגיד שיחות.

על דרך החקירה

דרכי החקירות והפילוסופיה הוא הרעה הגדולה שבכל הרעות ואין רע מזה אשרי מי שרחוק מהם. שם.

מפתגמיו

האמת פודה מכל הצרות

כשיש אמת יש שלום

הצדיק הוא הצלם האלקים של הדור

יש עזות של טומאה ושל קדושה

כל עשב ועשב יש לו שירה

רעיונות בחרוזים

נמוסי הדתות כולם לא ישוי לדתנו

חכמיהם בדו מלבם נמוסים בשכלם האנושי

משה עלה למרום וענן לבושו

נמצא המחויב דיבר עמו בכל פעם ופירש מן האשה

נבזים ודוויים וסחופים אנחנוּ

הכמתו מאין תמצא ממנו לקח טוב לקחנו

מלך בישורוּן עם דתינוּ כשני אחים לא יתפרדו

נשמתו וגופו הזך זו מזו לא נדו

נפשותם רבים כן רבו דעותיהם וחילוף סברותיהם

חדשים מקרוב באו עבודתיהם

מחשבותיהם לא מחשבותינו ולא דרכינו דרכיהם

נפשותינו אחת היא ואינה נוטה לריבוי צלמיהם.

מתוֹך שירו תורת מברצלב

מתוֹך שיריו

נבואה אין לנו

חריקת שז האומות על אומה יחידו תבונה אין בנו

מרימות הצרות איך להשקות הם דנו

נסבול עולם עד יבוא עני

בן יחפש בגנזי אביו

נזר עטרת בבן חביב

שיר חיש אז נשיר

מלכנו כל אחד ואחד מראה באצבע בשר

חתום תורה בלב כל אחד מלהשכח

המות ינצח יבולע כקטורת ריח. שם

אחד מספוריו

מעשה במלך שגזר שמד

במדינה אחת היה מלך שהוציא גזירת שמד; מי שירצה לישאר במדינה ימיר דתו ואם לא יגורש מן המדינה. היו קצת יהודים שהפקירו כל רכושם ועשירותם ויצאו מן המדינת בדלות כדי לישאר באמונה הישראלית. וקצתם חסו על רכושם ועשירותם ונשארו וחיו אנוסים. בצנעה היו נוהגים דת יהודית ובפרהסיה לא.

לאחר זמן מת המלך נעשה בנו מלך הוא כבש כמה מדינות והיה חכם גדול היה מנהיג את המדינת ביד רמה. ומחמת שהיה מחזיק בשרי המלוכה בתוקף יד נתקשרו ונתיעצו להתנפל עליו ולהכרית אותו ואת זרעו מן העולם.

היה בין שרי המלוכה אחד מן האנוסים, נמלך בדעתו מפני מה אני אנוס? הלא מחמת שהיית חס על הוני ורכושי עכשיו כשתהיה המדינה בלא מלך הרי יהיה איש את רעהו חיים בולע ונמצאתי מפסיד כל רכושי אי אפשר שתהיה המדינה בלא מלך. נתישב והלך אל המלך בלי ידיעתם והגיד לו שנתקשרו עליו שרי המלוכח. הלך המלך ועשה חקירה ודרישה.

ראה שאמת הדבר, העמיד שומרים ובאותו לילה שהתנפלו עליו נתפסו הקושרים והמלך דן אותם כל אחד כמשפטו. ענה המלך ואמר לחשר האנוס מה כבוד אתן לך בעד זה שהצלת אותי ואת זרעיו אם אומר לעשות אותך שר הרי אתה שר אם ליחן לך מעות הרי יש לך מעות אמור איזה כבוד אתה רוצה ואעשה לך. שאל האנוס תעשה לי מה שאומר? החזיר המלך הן אמר השבעה לי בכתר מלכותך, נשבע לו אז ענה האנוס ואמר עיקר כבוד הות שאהיה רשאי להיות יהודי בפרהסיה להניה טלית ותפילין בפני קהל ועדה חרה למלך מאד שהרי בכל מלכותו היה אסור להיות יהודי אבל לא היתה לו ברירה מחמת השבועה שנשבע לו עשה המלך לאנוס את בקשתו ונתן לו הרשות להיות יהודי בפרהסיה.

אחר כך מת מלך זה ועלה בנו על כסא המלוכה. בן זה הלא ראה שרצו להכרית את אביו מן העולם בעד הנהגתו הקשה ולפיכך התחיל לנהוג את המדינה בהנהגה רכה, גם הוא כבש מדינות והיה חכם גדול פעם צוה לקרוא לכל חוזי כוכבים שיבואו ויגידו לו מאיזה דבר אפשר שיהיה נכרת זרעו בכדי שידע להזהר מאותו דבר. באו החוזים ואמרו לו שזרעו לא יכרת רק שיהא נשמר משור ושה. כתבו ענין זה בספר הזכרונות. צוה המלך לבנו שיהא גם הוא מנהיג אחריו את המלוכה בהנהגה רכה ומת. נעשה בנו מלך התחיל להתנהג ביד רמח ובחוזק כמו זקנו. כבש גם הוא מדינות נפל על המצאה של חכמה, צוה להכריז שלא ימצא במדינתו שור ושה כדי שלא יהיה נכרת זרעם. מכאן ואילך לא היתה לו שום יראה הוסיף לנהוג מדינתו ברמה ונעשה חכם גדול מאד נפל שוב על דבר חכמה מצא תחבולה היאך לכבוש את כל העולם בלא מלחמה. יש שבעה חלקי העולם ויש שבעה כוכבי לכת, כל כוכב מאיר בחלקו אחד מחלקי העולם ויש שבעה מיני מתכת שכל אחד משבעה כוכבי לכת מאיר בגוון של מין מתכת אחד הלך וקבץ בל שבעה מיני מתכת ועשה מהם אדם שראשו של זהב וגופו של כסף ושאר האיברים ממיני מתכת האמרים כך יצא לו שהיה באותו אדם כל שבעה מיני מתכת. העמיד לאותו אדם על הר גבוה. היו בל שבעה כוכבי לכת מאירין באותו אדם. וכשהיה אדם צריך לאיזו עצה או לאיזה משא ומתן אם לעשות או לאו היה עומד נגד אותו אבר של מין המתכת השייך לחלק העולם שהוא משם והיה מהרהר במחשבתו אם לעשות או לא, כשהיה צריך לעשות היה מאיר ומזריח אותו האבר ואם לאו היה נחשך האבר. כל זה תיקן המלך ועל ידי זה היה הולך וכובש כל העולם ומאסף ממון רב. אבל תנאי אחד היה בכל אותה התקנה שהתקין המלך דמות של אותו אדם לא היתה מסוגלת לכל זה אלא אם יהיה המלך משפיל גאים ומגביה שפלים, הלך ושלח אחר כל פקידיו ושריו שיש להם התמנות במדינה שיבואו לפניו באו כוּלם נטל מהם את ההתמנות שלהם והשפילם הגביה שפלים והעמידם במקום אותם שהשפיל. היה בתוך השרים גם השר האנוס שאל אותו המלך מה היא השררות וההתמנות שלךז השיב האנוס השררות שלי היא מה שאני רשאי להיות יהודי בפרהסיה קבלתי שררות זו מזקנך בעד אותה הטובה שעשיתי לגוֹ. נטל הימנו המלך שררות זו חזר ונעשה אנוס.

פעם אחת שכב חמלך לישון ראה בחלומו השמים זכים כל שנים עשר המזלות מאירים בתוכם נמצאים שור ושה והם משחקים עליו. הקיץ בכעס גדול ופחד מאד צוה להביא לפניו את ספר הזכרונות ראה כתוב בו שעל ידי שור ושה יכרת זרעו, נפל עליו פחד גדול. סיפר למלכה נפל גם עליה ועל בניה פחד גדול. נפעמה רוחה קרא לכל פותרי חלומות באו והתחילו פותרים כל אחד היה פותר לעצמו ולא היה קולם נכנס באזניו. נתירא מאד בא אליו חכם אחד ואמר לו יש לי קבלה מאבי שיש שס"ה תהלוכות השמש ויש מקום שכל שס"ה מיני תהלוכות השמש מזריחים לשם ושם גדל שבט ברזל מי שיש לו פחד כשהוא בא אל אותו השבט הוא ניצל מפחד, אולי לך שמה עם בני ביתך. הוטב הדבר בעיני המלך והלך הוא ואשתו ובניו עם החכם לאותו מקום.

היו הולכים בדרך באו למקום אחד באמצע הדרך והנה שם עומד מלאך שהוא ממונה על הכעס אותו מלאך הוא ממונה על כל המשחיתים כי על ידי הכעס נברא מלאך המשחית. שאלו לאותו ממונה על ענין הדרך כי יש דרך ישרה לפני איש ויש דרך שהיא מלאה טיט ויש דרך שהיא מלאה פחחים ובורות וכן שאר דרכים ויש דרך אחת שמצויה שם אש וארבע פרסאות לפני אותה האש נשרפים. אמר להם המלאך הממונה על הכעס שילכו בדרך האש היו הולכים היה החכם מסתכל לפניו בכל פעם אם יש שם אותה אש כי היתה לו קבלה מאביו בענין חותה אש. בתוך כך נראית לו האש ראה דרך האש הולכים מלאכים ויהודים עטופים בטלית ותפלין אמר החכם למלך יש קבלה בידי שארבע פרסאות רחוק מן האש נשרפים על כן איני רוצה לילך עוד. חשב המלך ואמר הרי שאר מלכים הולכים שם דרך האש אלך גם אני, ענה החכם ואני קבלה בידי אבי על כן איני רוצה לילך אבל אתה אם רצונך לילך לך. הלך לו המלך וביתו שלטה בהם האש ונשרפו כלם נכרתו זרעו. והחכם חזר הביתה בדרך שבא בה כי המלאך הממונה על הכעס לא עכבהו בהליכתה כשבא החכם לביתו היה הדבר תמוה בעיני השרים הלא היה זהיר משור ושה ואיך זה אירע הדבר שנכרתו הוא וזרעוֹ? ענה האנוס ואמר על ידי נכרת חוזי כוכבים ראו ידעו מה ראו שור עושין מעורו תפלין ושה עושין ציצית לטלית ועל ידי שני אלו נכרת הוא וזרעו. אותם שהיו נותנים ליהודים שמלובשין בטלית ותפלין לישב היו הולכים דרך האש ולא היו ניזקים כלל, אבל הוא שלא היוּ יהודים שלובשין טלית ותפלין רשאין לישב במדינתו נכרת מן זהו העוֹלם שהיו שור ושה שבמזלות שוחקין עליו. סיפורי מעשיות.

בדרך הפלגה על עצמו

העולם לא טעם אותי כלום. עדיין אילו היו שומעין רק תורה אחת שאני אומר עם הנגון והרקוד שלי היו כולם בטלים בבטול גמור כל העולם כולו אפילו חיות ועשבים וכל מה שיש בעולם הכל היו מתבטלין בכלות הנפש מגודל עוצם התענוג המופלא והמופלג מאד מאד. והתורה שלי עושה הרבה מאד בעולם כי על ידי התורה נמשכין כל ההשפעות שבעולם. חיי מהר"ן.

אני יודע חכמות שאם הייתי מתחיל לגלות מעט מהחכמות שאני יודע היו יכולים להיות ע"י התענוג של השגת החכמות האלה לבד בלי שום אכילה ושתיה. והיו כל העולם בטלים בכלות הנפש לשמוע חכמתי והיו בני אדם יוצאים מחיותם מעוצם הפלגת מתיקות נעימות עריכות החכמות שהייתי מגלה אך איני יכול לגלותם לבני אדם. שם.